ביום 21 באוגוסט 2022 ניתן פסק דין בעתירה בעניין יגאל אהובי (עת"מ 66058-10-21 יגאל אהובי נ' רשות ניירות ערך ואח') מאת כבוד השופט יעקב שרביט מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שמוקד עניינה הוא בחינת התנהלותם של בכירים ביחס לקיום חובת הדיווח של חברה ציבורית בהקשר של הסדר תיחום פעילות.
בתקופה הרלוונטית לעתירה, מר יגאל אהובי היה בעל השליטה וכיהן כיו"ר הדירקטוריון של רבד בע"מ, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, העוסקת בתחום הנדל"ן להשקעה ("החברה"). לאחר שהפך לבעל שליטה התקשר מר אהובי עם החברה בהסדר תיחום פעילות לפיו ימנע מלהתחרות בעסקי החברה, במישרין או בעקיפין ("הסדר תיחום הפעילות").
בחודש אוגוסט 2018 החל יגאל אהובי במגעים למכירת השליטה בחברה ("עסקת מכירת השליטה") אך בטרם הושלמה עסקת מכירת השליטה, התקשר מר אהובי באמצעות חברה בשליטתו בעסקה לרכישת נכס נדל"ן במערב אירופה, וזאת בניגוד להסדר תיחום הפעילות ("עסקת רכישת הנכס"). על אף האמור, מר אהובי עדכן את עורכי הדין של החברה והנהלת החברה רק בחלוף מספר שבועות ממועד ההתקשרות בעסקת רכישת הנכס, והדיווח בנושא פורסם באיחור של כחודשיים מהמועד הקבוע בדין. בעקבות זאת, רשות ניירות ערך ("הרשות") פתחה בהליך מנהלי נגד מר אהובי ומר שרון זכות, שכיהן בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל החברה וכנגד החברה עצמה, שהסתיים בהחלטה של ועדת האכיפה המנהלית לפיה נקבע כי בוצעו הפרות דיווח שיוחסו למשיבים בהליך כאמור. מר אהובי עתר נגד החלטת ועדת האכיפה המנהלית ומכאן העתירה המדוברת.
כבוד השופט שרביט דחה את עתירתו של מר אהובי כנגד החלטת ועדת האכיפה המנהלית וקבע כי מר אהובי ביצע את ההפרה המנויה בפרט (2) לחלק ג' בתוספת השביעית לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968 בכך שלא דיווח במועד על עסקת רכישת הנכס וכי התנהגותו של מר אהובי סטתה בצורה ניכרת מן ההתנהלות הסבירה המצופה מגורם שחלה עליו חובת דיווח – התנהגות שעלתה עד לכדי "רשלנות חמורה". כבוד השופט שרביט נימק את החלטתו וקבע כי חומרת ההפרה נובעת ממספר גורמים: (1) מר אהובי לא דיווח בזמן אמת לאף אחד מגורמי החברה על עסקת רכישת הנכס, על אף שהיה הגורם שייצר לחברה את חובת הדיווח, וזאת נוכח ההפרה של הסדר תיחום הפעילות; (2) התקופה הממושכת של המחדל הדיווחי; וכן (3) מעצם תפקידו ומעמדו הבכיר של מר אהובי כבעל שליטה ויו"ר דירקטוריון החברה. בהקשר זה נקבע כי במקרים בהם בעל השליטה מכהן כנושא משרה בחברה חלה עליו "חובת גילוי מוגברת" לגבי הזדמנויות עסקיות שנכרות בדרכו.
נוסף על כך, כבוד השופט שרביט קבע כי בנסיבות העניין לא עומדת לאהובי טענת הגנה מסוג "טעות במצב משפטי" (הסתמכות על ייעוץ משפטי) הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזאת בהתייחס לטענתו של אהובי לפיה פנה לעורכי הדין של החברה ואלה לא ייעצו לו לדווח על עסקת רכישת הנכס. השופט שרביט דחה את הטענה מכמה טעמים: ראשית, אהובי פנה להיוועץ עם עורך הדין של החברה רק כשלושה שבועות לאחר החתימה על עסקת רכישת הנכס. דהיינו, מר אהובי היה מצוי בהפרה משמעותית של חובת הדיווח החלה עליו גם אם עורכי הדין היו מייעצים לו לדווח על ההתקשרות בעסקת רכישת הנכס והפרת הסדרת תיחום הפעילות במועד בו פנה אליהם. שנית, אהובי לא פנה לעורכי הדין בנושא הדיווח, אלא רק בנושא החשש שמה עסקת רכישת הנכס מהווה הפרה של הסדר תיחום הפעילות. שלישית, העצה המשפטית שקיבל מר אהובי מעורכי הדין של החברה ניתנה בעל פה ולא בכתב; חוות דעת כתובה הייתה מחזקת את טענת ההסתמכות הן במישור המהותי והן במישור הראייתי. לבסוף, כבוד השופט שרביט ציין בהערת אגב כי בנסיבות מסוימות כדי ליהנות מהגנת "טעות במצב משפטי" יש מקום לנסות ולברר את עמדת הרשות ביחס לחובת הדיווח החלה ולא להסתפק בעצת עורכי הדין.
יחד עם זאת, כבוד השופט שרביט קיבל את עתירתו של מר אהובי בנוגע לאמצעי האכיפה והפחתתם, והטיל על אהובי עיצום כספי מופחת בסך של 200,000 ₪ (חלף עיצום כספי בסך של 350,000 ₪), ועיצום כספי על תנאי בסך של 200,000 ₪ (חלף עיצום כספי בסך של 350,000 ₪), בתנאי שלא יבצע הפרה נוספת של חובת דיווח במשך שנתיים. בנוסף, כבוד השופט שרביט הטיל על מר אהובי אמצעי אכיפה של מניעת כהונה בפועל לתקופה של שמונה חודשים (חלף תקופה של שנה) ומניעת כהונה על תנאי לשמונה חודשים נוספים (חלף תקופה של שנה) בתנאי שלא יבצע הפרה נוספת של חובת דיווח במשך שנתיים. כבוד השופט שרביט נימק את החלטתו לרכך את אמצעי האכיפה שהוטלו על מר אהובי וקבע כי למרות שוועדת האכיפה המנהלית זיכתה את מר אהובי מחלק מההפרות שיוחסו לו, הוחלט להשית עליו את העונש המקסימלי לו עתרה הרשות בגין כלל ההפרות. בהקשר זה, נקבע כי ועדת האכיפה המנהלית מוסמכת להטיל אמצעי אכיפה חמורים מאלו שביקשה הרשות אך הדבר שמור למקרים חריגים בהם קיים "פער מהותי ובלתי סביר בעליל" בין אמצעי האכיפה המבוקש לבין האמצעי הראוי לדעת הוועדה או נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות זאת.
לסיכום, נראה כי עיקר השלכותיה של פסיקה זו הינה ביחס לסוגיות המפורטות להלן: (1) הטלת חובת גילוי מוגברת על בעל שליטה המכהן כנושא משרה בחברה ביחס להזדמנויות עסקיות בתחום הפעילות של החברה הנקרות בדרכו. בהקשר זה נזכיר כי האיסור על ניצול הזדמנות עסקית של החברה נובע מחובת האמונים של נושא משרה בהתאם להוראות 254 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 גם אם לא אומץ הסדר תיחום פעילות; (2) תנאים להסתמכות על עצת עורך דין בהליכים מנהליים – מדובר בהצבה של רף גבוה יותר מהנהוג והמקובל עד כה. עד היום הפרשנות הייתה מצמצמת וכללים ברורים היו קבועים אך ורק בהליכים פליליים. קביעה זו מפחיתה את ההגנה המשפטית לפיה התייעצות בעל פה עם עורך דין נחשבת מספקת, והיא דורשת היוועצות מהותית יותר וקבלת חוות הדעת כתובה של עורך הדין; (3) התנאים בהם ועדת האכיפה המנהלית תוכל לטיל אמצעי אכיפה חמורים יותר מאלו שהתבקשו על ידי הרשות.
תכליתו של עדכון זה להציג עדכונים מתוך פסיקת בית המשפט. המידע הכלול בעדכון זה נמסר בתמצית ולמטרות אינפורמטיביות בלבד. אין בעדכון זה עצה משפטית לאופן פעולה קונקרטי.
נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה.
