בחודש ינואר 2013 מר איציק וזאנה ("הנאשם") החל להפיץ חשבוניות פיקטיביות שנרשמו, בין היתר, על שמה של חברת מוקד אריק ש. בע"מ ("הנאשמת") (יחד עם הנאשם – "הנאשמים"), שנשלטה בתקופה הרלוונטית על ידי הנאשם.
עקב כך, בחודש יולי 2016, הוגש כתב אישום נגד הנאשמים ונאשמים נוספים, לפיו ביצעו הנ״ל עבירות מס בהיקף של כ-1.3 מיליארד ש"ח, ועבירות הלבנת הון בסך של כ-138 מיליון ש"ח ("כתב האישום"). במסגרת כתב האישום, ביקשה המדינה מבית המשפט לנצל את סמכותו לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ("החוק") ולהורות על חילוט הרכוש שתפסה המדינה כחלק מפעולות החקירה בתיק ("הרכוש התפוס"). עוד בקשה המדינה לקבל סעד זמני, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק, שיבטיח את האפשרות לחלט את הרכוש התפוס בסוף ההליך, עם הרשעת הנאשמים (״הבקשה לסעד הזמני״).
חברת אס. אר. אקורד בע"מ ("המערערת"), נושה של הנאשמת אשר חובה הובטח באמצעות שעבודים שונים על חלק מהרכוש התפוס (מספר חשבונות בנק וכן חובות לקוחות וכלל נכסיה כפי שיהיו מעת לעת) (״השעבודים״), הגישה התנגדות לבקשה לסעד הזמני. ההתנגדות הוגשה בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק (המחיל על חילוט רכוש לפי החוק את סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 ("הפקודה")), הקובע כי בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש אם הטוען לזכות הוכיח כי הרכוש אותו מבקשים לחלט שימש בעבירה ללא ידיעתו או הסכמתו, או רכש את זכותו בתמורה ובתום לב, ובלי שיכול היה לדעת כי הרכוש כאמור שימש או הושג בעבירה. במסגרת התנגדותה לבקשה טענה המערערת, בין היתר, כי השעבודים נרשמו לזכותה כדין ובתום לב ולכן היא נושה מובטחת ובעלת זכות קניינית בכל הרכוש התפוס שפורט בבקשה וזכותה גוברת על זכות המדינה כמחלטת.
בחודש פברואר 2017 דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת וקבע כי השעבודים שנרשמו לטובתה הינם שעבודים צפים שאינה מקנים זיקה קניינית או מעין קניינית לנכס מסוים מהרכוש התפוס, ולפיכך המערערת איננה בעלת זכות ברכוש התפוס המצדיקה להימנע מחילוטו, ומכאן הערעור.
המחלוקת המרכזית שעולה בערעור היא האם מכוח השעבודים שנרשמו לזכות המערערת, היא נחשבת כבעלת זכות קניינית או מעין קניינית ברכוש התפוס אשר גוברת על זכותה של המדינה לחלט את הרכוש התפוס.
בית המשפט העליון, בהובלתה של כב׳ השופטת רות רונן, קבע שהתחרות בין זכותה של המדינה כמחלטת לבין זכותו של צד שלישי לא מצויה במישור האזרחי ולא ניתן להכריע בה רק בהתבסס על דיני הקדימות בין נושים, אלא זו תוכרע על בסיס שיקולים שבאינטרס הציבורי והשגת המטרות של ההליך הפלילי. שיקולים אלו מובילים להעדפת זכותה של המדינה לחילוט רכוש הקשור בביצוע עבירה על פני זכותם של נושים מכוח שעבוד צף וזאת, בין היתר, מאחר שפרשנות אשר תיתן עדיפות לשעבוד צף על פני כוחה של המדינה לחלט נכסים בהליך הפלילי עלולה לגרום לריקון מתוכן של החילוט ולאפשר ניצול לרעה על ידי עבריינים המבקשים להימלט מחילוט רכוש בעזרת הטלת שעבוד צף על רכושם. מנגד, צד שלישי אשר נרשם לטובתו שעבוד ספציפי על נכס, ייחשב כמי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית, אשר יש בה כדי לגבור על זכותה של המדינה לחלטו (בכפוף להתקיימות יתר התנאים הקבועים סעיף 36ג(א) לפקודה).
עוד נקבע כי בהבחנה בין שעבוד קבוע לשעבוד צף אין להסתפק בכינוי אותו בחרו הצדדים בעת יצירת השעבוד ויש לבצע בחינה מהותית של מאפייני השעבוד ובכלל זה שלושה מאפיינים עיקריים: (1) מסוימות הנכסים המשועבדים – ככל שתנאי השעבוד מפרטים באופן מדויק ומסוים יותר את הנכסים עליהם חל השעבוד, תהיה הנטייה להכיר בו כשעבוד קבוע; (2) אופי הנכסים המשועבדים – על דרך הכלל, שעבוד קבוע מוטל ביחס לנכסים קבועים ועכשוויים, ואילו שעבוד צף לרוב כולל בתוכו מצבור של נכסים שעשוי להשתנות מזמן לזמן בהיקפו ובשוויו, ולהקיף בתוכו גם נכסים עתידיים שטרם הגיעו לידיה של החברה; וכן (3) מידת השליטה והפיקוח של הנושה על הנכסים המשועבדים – מידת החירות העסקית המוקנית לחברה החייבת ביחס לנכסים המשועבדים.
לאחר בחינת המאפיינים הנ"ל ביחס לכל אחד מהשעבודים, נקבע בדעת רוב כי כלל השעבודים שהוטלו לטובת המערערת על נכסי הנאשמת הינם שעבודים צפים וכאמור אינם גוברים על זכות החילוט של המדינה . כבוד השופטת רונן קבעה בדעת מיעוט כי השעבוד על חובות הלקוחות הוא שעבוד ספציפי ולכן יש בו כדי להעניק למערערת מעמד של "טוען לזכות ברכוש" לפי סעיף 36ג(א) לפקודה, ביחס להמחאות שהתקבלו לזכות החברה מהלקוחות שחובותיהם שועבדו, ואשר חולטו על ידי המדינה. כבוד השופט רונן הוסיפה וקבעה בדעת מיעוט כי המערערת הוכיחה שהיא עומדת ביתר תנאי סעיף 36ג(א) לפקודה, קרי שרכשה את זכותה בחובות הלקוחות שחובותיהם שועבדו בתום לב ובתמורה, מבלי שהייתה יכולה לדעת כי הושגו בעבירה, ולכן זכותה גוברת על זכות החילוט של המדינה וקבעה שיש לקבל את הערעור בחלקו. כאמור, דעת הרוב קבעה כי גם השעבוד על חובות הלקוחות הוא שעבוד צף, שכן מדובר בהמחאת זכות כללית של חובות לקוחות, ולכן אין לקבוע כי זכותה של המערערת בחובות אלה גוברת על זכות המדינה לחלטם, כך שיש לדחות את הערעור במלואו.
בנוסף, השופטת רונן דנה בטענת המערערים לפיה השעבודים המדוברים התגבשו והפכו לקבועים לאחר בקשת החילוט ודחתה אותה, שכן קבלת טענה כזו גם היא תרוקן מתוכן את כלל החילוט ותפתח פתח לניצול לרעה של הכלי. לעמדתה נראה כי בנסיבות המקרה גם לא ניתן לקבוע כי השעבודים הצפים התגבשו בטרם הוגשה בקשת החילוט.
לאור כל אלו, הערעור נדחה.
לסיכום, בית המשפט קבע כי במסגרת הליך פלילי זכותה של המדינה לחלט רכוש הקשור בביצוע עבירה גוברת על פני זכותם של נושים מכוח שעבוד צף (להבדיל משעבוד ספציפי המקנה לנושה מעמד של ״טוען לזכות ברכוש״) וכי סווג השעבוד כשעבוד צף או כשעבוד ספציפי נגזר ממהות מאפייני השעבוד ולא מהכינוי בו בחרו הצדדים להשתמש במועד יצירת השעבוד. מדובר בהלכה מהפכנית, אשר כמעט ומרוקנת מתוכן את כוחו של השעבוד הצף ועלולה להשפיע רוחבית על השוק העסקי בישראל ותוצאתה תהיה ככל הנראה העלאת ריביות על ידי גופים העוסקים במתן אשראי במקרים בהם הלווה יבקש להעניק בטוחה בדמות שעבוד צף.
תכליתו של עדכון זה להציג עדכונים מתוך פסיקת בית המשפט. המידע הכלול בעדכון זה נמסר בתמצית ולמטרות אינפורמטיביות בלבד. אין בעדכון זה עצה משפטית לאופן פעולה קונקרטי.
נשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה.
מחלקת שוק ההון, תאגידים וניירות ערך.
